<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף כח.</h2>
ומן הדברים שאינן בטלים, דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד [בה] בפני האורחים. דתנן בפרק גיד הנשה (צ"ו, ב') חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם אם אינו מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ואקשינן עלה בגמ' (ק', א') אמאי כולן אסורות, תבטל ברובא, הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר, ופרקינן שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחין. וכן הלכתא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתבה בהלכות, לומר שאין הלכה כן. ונראה שסמך לו הרב ז"ל על מה ששנינו בפרק בתרא דע"ז, דתנן התם (ע"ד, א') אלו אסורין ואיסורן בכל שהו, יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהו. ואקשינן עלה בגמ' (שם) תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין [קא] חשיב, ליתני נמי חתיכת נבלה, אי איסורי הנאה קא חשיב, ליתני נמי חמץ בפסח, ופריק ר' חייא בר אבא ואיתימא ר' יצחק נפחא, האי תנא תרתי אית ליה, דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ונראה שהרב ז"ל מפרש האי תנא לית ליה אוסר בכל שהוא אלא כל היכא דאית ביה תרתי, דהיינו איסורי הנאה ודבר חשוב אבל איסורי הנאה ולא דבר חשוב, כגון חתיכה קטנה של חמץ בפסח, ואי נמי דבר חשוב ולא איסורי הנאה כחתיכת נבלה, אינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן. ובודאי לכאורה כפירושו משמע, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה, אלמא בחדא בלחוד לית ליה אוסר בכל שהו. ותו, מדקתני סיפא הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהן, ואמרינן עלה בגמרא (שם) הרי אלו למעוטי מאי, למעוטי דבר שבמנין ולא איסורי הנאה אי נמי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין, דאלמא כל שאינו דבר חשוב ואי נמי דבר חשוב ולאו אסורי הנאה, ליתנהו בהאי דינא דאוסרין בכל שהן. ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דליתיה להאי כללא דההיא מתני' דע"ז, דהא איכא חמץ בפסח דאוסר תערובתו בכל שהוא. וכענין זה פי' רש"י ז"ל, ואם כן מתני' דע"ז פליגא אמתני' דגיד הנשה, וההיא דע"ז עדיפא ועלה סמכינן דהיא במקומה וגבי הלכתא פסיקתא. אבל הראב"ד ז"ל פירש דלא פליגן, והכא הכי קאמר האי תנא לית ליה לאורויי במתני' אלא איסורי הנאה ודבר חשוב, אבל התם בפרק גיד הנשה, איירי אפי' בדבר שאינו אסור בהנאה והוא שיהא דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין. והא דאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, הכי קאמר משום הכי סתם האי תנא את דבריו כך לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן כאן, אבל דבר שבמנין ואיסורי אכילה אינן ראויין לשנותן כאן דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן, לא מיירי. ושאר איסורי הנאה נמי אין ראוי לשנותן כאן, דכל איסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו אוסר תערובתו בהנאה. אבל דבר שבמנין ואיסורי הנאה, אוסרין את תערובתן במה שהן, ולעולם דבר שבמנין אוסר תערובתו באכילה אפילו בשאר האיסורין שאינן אסורין בהנאה. והכי מוכח במסכת תמורה פרק כל האסורין (עיי"ש כ"ח, א') דקא מקשי התם, ומאי שנא לענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי, דהתם קתני הרובע והנרבע, דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן, דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן, ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסורי אכילה לחוד, פי' דבמתניתין דע"ז דמיתניא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה, ופריק כי קאי בע"ז, משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה, כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר, מפרש נמי כל האסורין לגבי מזבח דדמו להו. אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה, הוא הדין לאיסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין, וגרסינן נמי התם בע"ז בירושלמי (פ"ה, הי"ב) למה לא תנינן עמהון נבלה אמר ר' יוסי לא אתינן מתני אלא שאסור בהנאה. התיבין הרי חמץ בפסח ומשני חמץ בפסח יש בו כרת ואלו אין בהן כרת, וכן פסק גם הר"ם במז"ל. ודוקא חתיכה שאסורה מצד עצמה כחתיכת נבלה וחתיכת דג טמא וכיוצא בה, אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור, בטלה היא בששים ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה, שהרי האיסור הבלוע אינו דבר חשוב ולא אמרו בבשר בחלב בדבר חשוב שאינה בטלה, כדתנן התם בפרק בתרא דע"ז (ע"ד, א'), אלא משום דבשר בחלב כל שנתבשלו זה עם זה, חזר הכל להיות כגוף אחד של איסור, מה שאין כן בשאר האיסורין וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ועיקר. ואי זו חתיכה תקרא ראויה להתכבד בפני האורחין, כל שדרכן של בני אדם להניח לפני אורח אחד, שהיא חתיכה בינונית שאינה קטנה ולא גדולה יותר מדאי. שאילו קטנה אינה חשובה ואין אדם מתכבד בה בפני אורח נכבד, וכן הגדולה עומדת היא לחתוך, שאין דרכן להניחה כולה בפני אורח אחד אלא ראויה בינונית. ותדע לך, מדאמרינן התם בפרק התערובות (זבחים ע"ב, א') וליבטלו ברובא ומשני (ע"ג, א') משום דבעלי חיים לא בטילי, אלמא שחוטה בדכוותיה בטיל.
